כלב של שכן נשך את הבן שלי בחצר הבניין. השכן אומר שהכלב ״אף פעם לא נשך״ ושהילד התגרה בו. מי אחראי?

בנשיכת כלב הדין נוח במיוחד לנפגע, וטענות השכן, גם אם נכונות, אינן מסירות מעליו את האחריות.

סעיף 41א לפקודת הנזיקין מטיל אחריות מוחלטת על בעל הכלב, או על מי שמחזיק בו דרך קבע, לנזק גוף שנגרם מנשיכה. אין צורך להוכיח רשלנות, אין צורך להוכיח שהכלב נשך בעבר, ו״הכלב לא מסוכן״ אינו הגנה. סעיף 41ב מכיר בשלוש הגנות בלבד: התגרות של הניזוק בכלב, תקיפה של הניזוק את הבעלים או את בני משפחתו, או הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. חצר משותפת אינה מקרקעין של השכן. נשארת טענת ההתגרות, שהנטל להוכיחה עליו, וגם אם יוכח משהו אצל ילד בן 9, סביר שבית המשפט יראה בכך לכל היותר אשם תורם חלקי.

יש גם רובד שני: כלב משוחרר בלי רצועה במקום ציבורי או משותף מפר את חוק הפיקוח על כלבים ואת חוקי העזר העירוניים, וזה מחזק את התביעה גם במסלול הרשלנות.

מעשית: לתעד את הפציעה בצילומים לאורך ההחלמה (צלקת ביד של ילד היא רכיב נזק בפני עצמו), לשמור את סיכום המיון, לברר אם הכלב מחוסן, ולקבל מהשכן בכתב את פרטי ביטוח הדירה שלו. פוליסות דירה רבות כוללות כיסוי צד שלישי שחל גם על נזק שגרם כלב הבית. תביעה בשם קטין מוגשת על ידי ההורים, וההתיישנות לקטין נספרת רק מגיל 18, אבל אין סיבה להמתין.