מי שנפל ברחוב, במדרכה, בגן ציבורי או בקניון בגלל מפגע עשוי להיות זכאי לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו, אבל לא כל נפילה מזכה בפיצוי. כדי לזכות צריך להראות שהיה במקום סיכון בלתי סביר, ולא רק אי סדירות רגילה של מדרכה, ושהגורם האחראי על המקום לא נקט אמצעים סבירים כדי לאתר את המפגע ולתקן אותו. ברשות הרבים האחראית העיקרית היא בדרך כלל הרשות המקומית, ובמקום פרטי הפתוח לציבור מדובר במחזיק המקום. את התביעה יש להגיש בתוך שבע שנים, אבל את הראיות כדאי לאסוף כבר ביום הנפילה.
מאמר זה מסביר מה בוחן בית המשפט בתביעה בגין נפילה במרחב הציבורי, את מי אפשר לתבוע, ומה כדאי לעשות כדי לשמור על הזכויות.
עיקרי הדברים
- אחריות העירייה נשענת על עוולת הרשלנות (ס׳ 35 ו-36 לפקודת הנזיקין) ועל חובתה לתקן רחובות ולהסיר מהם מכשולים לפי ס׳ 235 לפקודת העיריות.
- מדרכה אינה משטח סטרילי. בליטה קטנה או סדק שגרתי לרוב לא יספיקו, ומפגע מהותי שקשה להבחין בו עשוי להספיק.
- העירייה אינה יכולה רק להמתין לתלונות. בתי המשפט בוחנים אם הפעילה מערך סביר של סיורים, דיווחים ותיקונים.
- במקום פרטי הפתוח לציבור, כמו קניון או חנות, חלה חובת זהירות על המחזיק במקום ולעיתים גם על בעליו.
- אשם תורם עשוי להפחית את הפיצוי (ס׳ 68 לפקודת הנזיקין), אבל ההלכה היא שאין לצפות מהולכי רגל ללכת כשעיניהם נעוצות בקרקע.
על מה נשענת אחריות העירייה
עוולת הרשלנות מוגדרת בס׳ 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: מי שלא עשה מה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, ובכך גרם נזק למי שכלפיו חלה עליו חובה, עושה עוולה. לפי ס׳ 36, החובה קיימת כלפי כל מי שאדם סביר היה צריך לצפות שייפגע.
לצד זאת, ס׳ 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע שהעירייה תדאג לתיקונו של רחוב שאינו רכוש הפרט, תמנע ותסיר מכשולים ברחוב, ותנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות. בית המשפט העליון קבע שהאחריות של רשות מקומית כלפי עוברי אורח נובעת הן מס׳ 35 לפקודת הנזיקין והן מס׳ 235 ו-236 לפקודת העיריות, ושעל הרשות לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות הכבישים והמדרכות שבתחומה (ע״א 544/10 פלונית נ׳ עיריית כפר קאסם, 12.3.2013). באותו מקרה נקבע ששוחת ביוב פעורה שלא טופלה היא הפרה מובהקת של חובת הזהירות.
כבר בע״א 862/80 עיריית חדרה נ׳ זוהר, פ״ד לז(3) 757 (1983) נקבע שהבעלות וההחזקה במקרקעין שיש בהם סיכון יוצרות חובת זהירות כלפי מבקר, ומכאן חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך.
סיכון בלתי סביר מול סיכוני היום יום
חובת הזהירות אינה ביטוח מוחלט. בע״א 145/80 ועקנין נ׳ המועצה המקומית בית שמש, פ״ד לז(1) 113 (9.11.1982) קבע בית המשפט העליון שחיי היום יום מלאים סיכונים, ושנפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים. על סיכונים טבעיים ורגילים לא מוטלת אחריות. האחריות קמה רק כשמדובר בסיכון שאדם סביר היה צריך לצפות ולמנוע.
על בסיס זה פיתחה הפסיקה את הכלל שמדרכה אינה משטח סטרילי. בע״א (מחוזי ת״א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע״מ נ׳ משולם (30.12.2002) נקבע בדעת רוב שיש להבחין בין דברים רגילים, כגון בליטה קטנה, לבין מכשולים מהותיים כמו בור או הפרש גובה פתאומי שקשה להבחין בו, ושהעדר תאורה מתאימה מוסיף לסיכון. באותו עניין הכריעו הצילומים את התיק.
אין בפסיקה מספר קבוע של סנטימטרים שמעליו מפגע מחייב פיצוי. בית המשפט בוחן את גודל המפגע, מיקומו, תנועת הולכי הרגל במקום, התאורה ומידת הנראות. לכן תיעוד מדויק של המפגע, כולל מדידה, הוא לעיתים הראיה החשובה ביותר.
נקודה שראוי להכיר: בע״א 2004/92 עיריית קרית אונו נ׳ שחם (30.3.1995) דחה בית המשפט העליון את טענת העירייה שהנפגע היה צריך להתבונן בדרכו. נקבע שבכל פעם שאדם נתקל במכשול, אילו התבונן לא היה נכשל, אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן.
ידיעה על המפגע, מערך הפיקוח ונטל ההוכחה
העירייה תטען לעיתים שלא ידעה על המפגע ושאיש לא התלונן. בתי המשפט חוזרים וקובעים שאין די בהמתנה פסיבית לדיווחים. השאלה היא אם העירייה ידעה או הייתה צריכה לדעת על המפגע, ואם הפעילה מערך סביר לאיתור מפגעים ולתיקונם: סיורים יזומים, נוהל לסדרי עדיפויות, טיפול בפניות המוקד העירוני וזמן תגובה סביר.
בפסקי דין של בתי משפט השלום נקבע, למשל, שעירייה שלא הציגה דוחות סיור או נוהל עבודה לאיתור מפגעים לא עמדה בנטל להראות שפעלה כראוי. מנגד, העירייה אינה נדרשת להציב פקח על כל מדרכה. ההכרעה תלויה בראיות שכל צד מביא.
ס׳ 41 לפקודת הנזיקין מעביר לנתבע את נטל ההוכחה כשמתקיימים שלושה תנאים: לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע, והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בע״א 6332/15 צלאח נ׳ עדוי (23.11.2017) הסביר בית המשפט העליון שהכלל נועד לפתור אי ודאות עובדתית, ולא להחליף את ההכרעה הנורמטיבית.
בנפילה ברחוב, הנפגע יודע בדרך כלל במה נתקל, ולכן התנאי הראשון אינו מתקיים פעמים רבות. עם זאת, ההיגיון של העברת הנטל מופיע בפסיקה גם בדרך אחרת: כשהנפגע הוכיח שנפל בגלל מפגע במדרכה שבאחריות העירייה, היא נדרשת להביא ראיות על מערך התחזוקה והביקורת שלה.
נפילה בקניון, בחנות או בבניין משותף
במקום פרטי הפתוח לציבור, החובה מוטלת על המחזיק במקרקעין ולעיתים גם על הבעלים. בע״א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע״מ נ׳ פלוני (18.2.2016) נקבע שחובת המחזיק נובעת מכך שהוא בדרך כלל בעל היכולת הטובה ביותר לצפות סיכונים במקרקעין ולמנוע אותם, וכי כאשר בעל חנות מזמין את הציבור להיכנס מטעמים כלכליים ראוי במיוחד להטיל עליו חובת זהירות כלפי המבקרים. עוד נקבע שבנכס המיועד לקהל רב, כמו מרכז מסחרי גדול, מצופה זהירות יתרה.
ס׳ 37 לפקודת הנזיקין מגביל את אחריות בעל המקרקעין או התופש כלפי מי שנכנס כמסיג גבול, אלא אם הוכיח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. מבקר רגיל בקניון או בחנות אינו מסיג גבול. בבניין משותף עשויה להיתבע נציגות הבית ומבטחתה, כפי שקרה בע״א (מחוזי ת״א) 7636-10-10 חזן נ׳ עיריית תל-אביב (19.11.2012).
קבלנים, מבטחות, ניכויים והתיישנות
כשמפגע נוצר בעבודות של קבלן, אפשר לתבוע גם אותו, ולעיתים העירייה עצמה שולחת אליו הודעת צד שלישי. בתי משפט קבעו שחובת העירייה כוללת פיקוח על עבודות הקבלן, ושאינה פטורה רק משום שגורם אחר יצר את המפגע. לרשויות ולמחזיקי מקרקעין יש בדרך כלל ביטוח אחריות, ולפי ס׳ 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ״א-1981 המבטח חייב, לפי דרישת הצד השלישי, לשלם לו את תגמולי הביטוח שהוא חייב למבוטח. לכן נהוג לצרף גם את המבטחת כנתבעת.
בעניין אשם תורם, ס׳ 68 לפקודת הנזיקין מאפשר להפחית את הפיצוי לפי מידת אחריותו של הנפגע. בתי המשפט שוקלים בין היתר אם המקום היה מוכר לנפגע, אם המפגע היה בולט לעין, ומה היו התאורה והשעה. אין שיעור קבוע, וכל מקרה נבחן לגופו.
גמלאות שמשלם המוסד לביטוח לאומי בגין הפגיעה מנוכות בדרך כלל מהפיצוי. ס׳ 82 לפקודת הנזיקין מסדיר את הניכוי כשהמזיק הוא המעביד. כשהמזיק הוא צד שלישי, כמו עירייה, הניכוי נובע מהלכה פסוקה שנשענת על זכות המוסד לתבוע את המזיק לפי ס׳ 328 לחוק הביטוח הלאומי (ע״א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע״מ נ׳ אלחדד, פ״ד נא(2) 724, 30.4.1997). הנפגע אינו מפסיד מכך, משום שחלק מנזקו משולם בגמלה וחלקו על ידי המזיק.
לפי ס׳ 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי״ח-1958, תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. אין בחקיקה חובה כללית למסור לעירייה הודעה מוקדמת בכתב כתנאי להגשת תביעת נזיקין. עם זאת, בתי משפט ציינו שפנייה מאוחרת, שנים אחרי האירוע, עלולה לגרום לנזק ראייתי ולהקשות על הוכחת המפגע. לכן מומלץ לדווח למוקד העירוני ולשלוח הודעה בכתב סמוך לאירוע.
סוגי מקרים ומה חשוב להוכיח
| המקום או המפגע | מי עשוי להיות אחראי | מה חשוב להוכיח |
|---|---|---|
| מרצפת שבורה או בולטת, בור או שקע במדרכה | הרשות המקומית ומבטחתה | גודל המפגע ומיקומו, שאינו אי סדירות שגרתית, ושהעירייה ידעה או הייתה צריכה לדעת עליו |
| מפגע בכביש בזמן חציה | הרשות המקומית ומבטחתה | מיקום הנפילה, מצב הכביש, התאורה ומקום החציה |
| מפגע שנוצר בעבודות ברחוב | הקבלן המבצע, הגוף שהזמין את העבודה והרשות המקומית | מי ביצע את העבודה, אם היו גידור ושילוט, ומתי הסתיימה העבודה |
| גן ציבורי או מבנה ציבורי | הגוף המחזיק במקום, לרוב הרשות המקומית | הסיכון הקונקרטי, ואם נערכו ביקורות ותיקונים |
| קניון, חנות או מרכז מסחרי | המחזיק במקום, חברת הניהול ולעיתים הבעלים, ומבטחיהם | מקור המפגע, משך הזמן שהיה קיים, ונוהלי הניקיון והבטיחות |
| רכוש משותף של בניין | נציגות הבית ומבטחתה | מצב הרכוש המשותף ואם הנציגות ידעה על המפגע |
הטבלה משקפת מגמות בפסיקה ולא כללים קשיחים. זהות הנתבעים נקבעת לפי נסיבות כל מקרה.
מה כדאי לעשות בפועל
- צלמו את המפגע מכמה זוויות, מקרוב ומרחוק, כך שאפשר יהיה לזהות את המקום. הניחו לידו סרגל, מטר או חפץ מוכר שממחיש את העומק או הגובה.
- רשמו כתובת מדויקת, תאריך, שעה, מזג אוויר ומצב התאורה. ציון של בית קרוב או עמוד תאורה יעזור לאתר את המקום בהמשך.
- קחו שמות ומספרי טלפון של עדים, וגם של מי שעזר לכם לקום.
- פנו לטיפול רפואי ומסרו לצוות כיצד נפלתם ובמה נתקלתם. התיאור שנרשם בחדר המיון ישמש ראיה בהמשך.
- דווחו למוקד העירוני (ברוב הרשויות 106) ושמרו את מספר הפנייה. אם התיקון נעשה אחרי הדיווח, צלמו גם את המקום המתוקן.
- בנפילה בקניון או בחנות, דווחו להנהלה או לאבטחה, בקשו שיירשם דוח אירוע, ובקשו לשמור את צילומי המצלמות.
- שמרו קבלות על הוצאות רפואיות ונסיעות, ובדקו זכאות לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, למשל אם הנפילה הייתה בדרך לעבודה או ממנה.
- היוועצו בעורך דין העוסק בנזקי גוף לפני שאתם חותמים על מסמך כלשהו מול רשות או מבטחת.
שאלות ותשובות
האם כל נפילה במדרכה מזכה בפיצוי מהעירייה?
לא. הפסיקה קובעת שמדרכה אינה משטח סטרילי, ושסיכונים רגילים של היום יום אינם מקימים אחריות. צריך להראות מפגע שמהווה סיכון בלתי סביר, ושהעירייה לא נקטה אמצעים סבירים לאתר אותו ולתקן אותו.
העירייה טוענת שלא ידעה על המפגע. האם זה פוטר אותה?
לא בהכרח. השאלה היא אם ידעה או הייתה צריכה לדעת. בתי משפט קבעו שעל העירייה להפעיל מערך יזום לאיתור מפגעים ולא רק להמתין לתלונות, ובוחנים את הראיות שהיא מביאה על סיורים, נהלים וטיפול בפניות.
האם חובה לשלוח לעירייה מכתב לפני הגשת תביעה?
אין בחקיקה חובה כללית כזו. עם זאת, מומלץ לדווח למוקד העירוני ולשלוח הודעה בכתב סמוך לאירוע, משום שפנייה מאוחרת עלולה להקשות על הוכחת המפגע.
תוך כמה זמן אפשר להגיש תביעה?
לפי חוק ההתיישנות, התקופה הכללית בתביעת נזיקין היא שבע שנים. אין סיבה להמתין, כי עם הזמן קשה יותר לאתר עדים ולהוכיח את מצב המקום ביום הנפילה.
נפלתי בקניון. את מי תובעים?
בדרך כלל את המחזיק במקום ואת מבטחתו, ולפי הנסיבות גם את חברת הניהול, בעל החנות או בעל הנכס. בית המשפט העליון הדגיש שמי שמזמין את הציבור לנכס מסחרי חב כלפיו חובת זהירות מוגברת.
האם הפיצוי יופחת אם הכרתי את המקום?
ייתכן. היכרות עם המקום ומפגע בולט לעין עשויים להוביל לקביעת אשם תורם ולהפחתת הפיצוי. מנגד, ההלכה היא שאין לצפות מהולכי רגל ללכת כשעיניהם בקרקע, ולכן אין הפחתה אוטומטית.
האמור במאמר זה הוא מידע משפטי כללי, מעודכן ליום 16 באוקטובר 2026, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ פרטני. האחריות בכל מקרה נבחנת לפי נסיבותיו והראיות שבו. אין באמור משום הבטחת תוצאה כלשהי. המקורות: ס׳ 35, 36, 37, 41, 68 ו-82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ס׳ 235 ו-236 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ס׳ 5 לחוק ההתיישנות, התשי״ח-1958, ס׳ 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ״א-1981, ס׳ 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה-1995, ע״א 145/80, ע״א 862/80, ע״א 2004/92, ע״א 5557/95, ע״א 544/10, ע״א 7436/13, ע״א 6332/15, ע״א (מחוזי ת״א) 2203/00 וע״א (מחוזי ת״א) 7636-10-10.